נכון שהבלוג עדיין מתקדם ב2007, אבל בינתיים, ב2008 קורים דברים. לאחרונה פורסמה כתבה שכתבתי במגזין "מסע אחר" על הבלוג ועוד נושאים.

אז ראשית, שלום לכל אלו שהגיעו בעקבות הכתבה. אם הגעתם לכאן ובא לכם להתחיל באופן מסודר, אתם יכולים לגשת דרך הקישור הזה, להתחלה של ההרפתקאה המופלאה הזו.

אם אתם רוצים לקרוא את הכתבות אפשר גם ברשת (קמצנים, קנו גליון!):

מסע בארץ הבלוגים, גליון יוני 2008 - כאן
החומוס של המקסיקנים, גליון מאי 2008 - כאן
רואים שקוף, גליון יולי 2008 - כאן

אם קראתם כבר את זה, תדלגו לפוסט מתחת, שם זה עוד מתעדכן

If you already read this one, scroll down, there are new posts below

(Scroll down for English)

אנחנו כאן.

ביהוד.

חזרנו בשלום לפי התוכניות בסוף נובמבר. חזרנו אבל עוד לא נחתנו, גם בזמן שאני כותב שורות אלו…

אבל בשל בעיות טכנולוגיות וזמן בדרך לא הספקתי לגמור את הבלוג בזמן אמת. אז אני ממשיך וכותב ומעלה אותו ובכוונתי לסיים אותו עד סיפור הגיענו לארץ הקודש מהגולה הדוויה. אם תשימו לב, התאריכים הם עדיין באוקוטובר, נובמבר כי אני מספר על המאורעות של אז.

אני שמח לראות שאנשים עדיין קוראים ושעדיין יש תנועה. אני מקווה שמתי שהוא אוכל לעדכן כאן על דברים נוספים שאני עושה עם הסיפורים הללו אבל עוד חזון למועד, כמו שאמרה דולי פרטון.

אם הגעתם לכאן ובא לכם להתחיל באופן מסודר, אתם יכולים לגשת דרך הקישור הזה, להתחלה של ההרפתקאה המופלאה הזו.

אם בא לכם ליצור קשר לכל סיבה שהיא, אני נמצא ב eitan.elkin אצל gmail.com

And now for our English speaking audience

Hi.

We are back

Back in Yehud, Israel, where we live

We came back, as planned and everything went great

Due to some technical and time issues I did not finish the blog, did not finish reporting and telling our story in real time. So I’m doing it now, continuing to write (slowly, as I have much less time now) but you can see that things are being added.

I’m happy to see that people are still reading this blog - do come back, there more to come

If you just arrived here and you don’t know what I’m talking about, you can go back to the beginning through this link (but it’s in Hebrew , so I would suggest this one  as from this point on we had English here due to the firm request of the Mumfords

If you fancy dropping a line, or making any contact, you can email me. I can be found in eitan.elkin on (avoiding SPAM) gmail.com

על פי המסורות היהודיות, בכל דור ודור קיימים ל"ו צדיקים (36) נסתרים שבזכות מעשיהם העולם מתקיים.

מצאנו אחד.

נשארו עוד 35 למצוא.

האמת, אין לנו מושג איך קוראים לו ואיך למצוא אותו שוב אבל דבר אחד ברור לנו: האיש הוא צדיק נסתר.

ומעשה שהיה כך היה.

כבר חודשים שאנו מתהלכים ומסבירים לאנשים שאנו נחזור לארה"ב דרך מעבר הגבול הגדול באל פאסו, טקסס (El Paso) שגובל בעיר התעשייתית הענקית מצידו המקסיקאי של הגבול סִיאוּדַד חוּאֲרֵז (Ciudad Juarez). זה כמו מחסום ארז שכזה, עיר עצומה של מפעלים מקסיקאים שתעשיינים אמריקאים מקימים בה מפעלים ומעסיקים מקסיקאים בגרסא מקומית ל Sweat Shops.

ככול שהתקדמנו צפונה, התחלנו להטיל ספק ברצון שלנו לחצות שם. ההבנה שזה לא המקום הכי נחמד בעולם מצד אחד ומצד שני התובנה שמעבר הגבול הזה הוא מעבר הסחורות היבשתי הכי גדול בין מקסיקו וארה"ב מבטיחה פקקים שלא ברא השטן. נערכנו נפשית למעבר ארוך ומיגע ותכננו לצאת ממש מוקדם כדי להבטיח שנעבור בשעות האור ונספיק להתרחק מהמקום (גם בצד האמריקאי, אזורי מעבר שכאלו אינם מקום סימפטי).

ואז פגשנו את הצדיק.

כמו כל צדיק נסתר, הוא היה מחופש. מחופש למדריך תיירים של אוטובוס מלא אמריקאים מבוגרים. כשראינו את האוטובוס פורק אמריקאים, ניגשנו לדבר עם הנהג, לקבל קצת טיפים ועצות. הוא ליטף את העניבה שלו וסיפר לנו שזה פעם ראשונה שלו במקסיקו ואין לו מושג. בלובי של המלון, עמד מקסיקאי מבוגר, דובר אנגלית שניחמד תיירים, קיבל בסבר פנים יפות שאלות חוזרות ונישנות, תלונות על הסבון בחדר (יש לו פינות והוא כואב) ושאר תלונות זעירות והכל בסבלנות. פנינו אליו בנימוס בשאלה על חציית הגבול. הוא הקשיב, חייך ואמר:

- "אתם רוצים לחצות מסִיאוּדַד חוּאֲרֵז לאל פאסו, טקסס?"

- "כן", כך אנחנו.

- "זו תהיה טעות. חצו דרך סנטה תרזה!"

- "????", תהינו

הוא ביקש את המפה שלנו ובעט זול של מלון, שרטט כביש שלא קיים שמוביל למעבר גבול לא מסומן.

- "זה מעבר גבול קטן, חדש שמיועד למכוניות פרטיות. אין שם את הפקקים של הגדול והוא מהיר ונוח. סעו לשם"

בחיים לא שמענו על המקום, אבל הוא נראה מאוד בטוח בעצמו וזה נשמע הגיוני, אז למה לא?

בוקר עולה על צ’יוואווה. אני עומד בקומה ה15 של המלון שלנו ומסתכל, בפעם האחרונה להרבה זמן (אולי לא, מי יודע מה ילד יום) על זריחה מקסיקאית מעל העיר.

ארוחת בוקר, פרידה משתי פקידות הקבלה שהפכו לידידות המשפחה ויאללה, לדרך.

לאחר כארבע שעות נהיגה בכביש שחוץ ממשאיות חולפות לא ראינו בו כלום, האטנו למראה שלט קטן שהפנה אותנו מהכביש הראשי, ימינה, לכביש שנראה עוד יותר נטוש. השלט אכן הראה "סנטה תרזה" והסימנים היו כפי שנתן אותו צדיק גמור, אבל הכביש נראה מאוד נטוש.

כשאנו מסתכלים אחת על השני, לקחנו את הפניה.

הכביש הנטוש התגלה ככביש חדש ומעולה. הרצון לגמור עם הספיקות כבר והרצון להגיע לגבול גרמה לי להגיע למהירות שאפילו במקסיקו, היא לא חוקית. הכביש חלק, חדש, ישר עם ראות לכל כיוון, המנוע של המפלץ נוהם בשביעות רצון ואנו טסים קדימה לתוך המדבר.

פתאום, אחרי כחצי שעה של דהירה במדבר, צצים לפנינו בנינים ואנחנו מאיטים לגלות שהגענו אל הגבול.

אכן, תחנת גבול ואנו יוצאים במיומנות אל הביורוקרטיה המקסיקאית עם כל האזהרות לשים לב שכל מסמכי המכונית נרשמים נכון ושירשם, לדיראון עולם, שאנו הוצאנו את אותו המפלץ שהכנסנו בראשית אוגוסט למקסיקו. חותמות בדרכון, מסמכי המכונית נמסרים, נבדקים ומוחתמים. בחניה, קילוף מדבקת המכס מהשמשה הקדמית (השמש המיסה אותה אל תוך הזכוכית) ואנו עוזבים את מקסיקו לעמוד בתור להכנס אל ארה"ב.

החששות במפלץ שייכים בעיקר לנורית. היא חוששת שפקידי המכס ידרשו מממנה לפרק את יצירת המופת שלה, את תא המטען הדחוס בצורה מזעזעת, קופסאות הנעליים מתחת לרגלי הילדים וחצי קילו של אבקת מולה (שנתן לנו מרטין בביקורנו בביתו) ארוזה בתוך ניילון שבתוך קופסאת פלסטיק אטומה, שבתוך הסיר הקטן ביותר בסט סירי הקמפינג שלנו (מסביבו יש עוד שניים) שבתוך ארגז קרטון סגור. צריך וואחד כלב להריח את הצ’ילי שבפנים.

כשהגיע תורנו למעבר גילינו מה שהגששים אמרו מזמן: "אמריקה, ורסאנו!". מעבר גבול בדרייב-אין. לא יוצאים מהאוטו, והם לא יוצאים מהמיזוג. אתה מושיט את הדרכונים והרישיונות, מצלמות מקיפות את המכונית ופראיר אחד יוצא בחוץ עם מראה מתחת למכונית ועושה סריקה כולל הצצה פנימה. הילדים שיחקו את התפקיד ונראו כמו שצריך, בלי לריב ושקטים ו3 דקות אחרי שעצרנו בתחנת הגבול של סנטה תרזה, אנחנו חזרה בארה"ב

שני דברים שהיינו צריכים לעשות -

1. כיון שהיה לנו עדיין קליטה בטלפון המקסיקאי, לא רצינו להשאיר ל Telcel כסף במנוי שלנו וחייגנו ישירות לארץ במחיר מזעזע לדווח שחזרנו לזרועותיה של הידידה הגדולה של ישראל

2. העברתי את ההגה לנורית כי נוכחנו שהאינסטינקטים שלי בנהיגה במרכז אמריקה רק יסבכו אותנו בארה"ב (למשל, משאית שמאותתת שמאלה, לא מתכוונת שתעקוף אותה במהירות אלא יוצאת לעקיפה בעצמה ועוד כיוצא בזאת).

עצרנו לבורגר קינג במדינת טקסס (כך שניתן לומר שהיינו בטקסס ולוא רק ל40 דקות) והתחלנו לדהור מערבה כשהכוונה היא לשים את הראש בטוסון, אריזונה.

לאחר ארבע שעות וקצת היינו שם. מלון דרכים אמריקאי לשמחת הילדים ואנחנו בלב כבד התמקמנו בחזרה בחלום האמריקאי. לארוחת הערב יצאנו למסעדה מאוד מומלצת ע"י פקידת הקבלה עתירת הפירסינג (Olive Garden שהתבררה כרשת מסעדות פסאודו איטלקיות).

ישבנו בכניסה, מחכים לשולחן, מקשיבים בהשתאות לחבורת בנות טיפשעשרה אמריקאיות שמנמנות מדברות בטימטום על איך שיחת טלפון עם זו או עם אחרת היתה חוויה ששינתה את חייה ומנסים לעכל שלפני שעות היינו בעולם אחר, רחוק שנות אור בכל מובן שהוא. האוכל היה מגעיל (רק למבוגרים, הילדים קיבלו פיצות אמריקאיות עתירות בצק) ורק עורר את געגועינו למקסיקו שלנו.

נגררנו חזרה למוטל שלנו וצנחנו על המיטות באפיסת כוחות טוטאלית.

הנה הסבר קל לקוראנו בשפה האינדונזית שמתמצת את הסיפור כולו

רק כדי לסבר את העין, העפתי מבט על שני מעברי הגבול - זה שעברנו בו וזה שלא. הקו הצהוב בתמונות הוא הגבול היבשתי בין ארה"ב למקסיקו

כבר מהחלל רואים את הפקק באל פאסו (לתמונה גדולה של מעבר אל פאסו- כאן)

ואילו עוד בחלל רואים שאין נפש חיה בסנטה תרזה ( כאן לתמונת הלווין)

בוקרו של היום הראשון והאחרון בצ’יוואווה. זה היום האחרון שלנו במקסיקו.

חדר האוכל של המלון נראה כמו חדרי אוכל במלונות אמריקאים שעזבנו לפני חודשים ושהחל ממחר אנו חוזרים אליהם - מלא פנסיונרים אמריקאים עם מכנסיים קצרים החושפים ברכיים גרומות וכרס המוחזקת ע"י שלייקס לגברים ושיער סגול וקצת יותר מדי ניתוחים פלסטיים לנשים. החדר גם מלא באמריקאים ממוצא מקסיקאי שחוזרים להראות לג’מעה איך עשו את זה בגדול, עטויים בכל מותג חסר טעם ונוצץ (מישהו אמר Bling Bling?).

לרבים צ’יוואווה היא השער למקסיקו ובעיקר לקניון הנחושת (Barrance del Cobre) שהוא היה המקום הראשון שטיילנו בו, לפני חודשים. אנו קולטים שברי שיחות כיון שהאמריקאים קולנים ושמחים לנדב כל פיסת אינפורמציה במעלית או בתור למיץ וכולם באיזה סיור של מקסיקו ב8 ימים על גבי אוטובוס משופר.

גם לנו יש אג’נדה. למען הדיוק ההיסטורי - לי יש אג’נדה. אני רוצה מגפי בוקרים כמו שצריך. מדינת צ’יוואווה היא מדינת הבקר של מקסיקו. הם גם מוכרים בקר לארה"ב (חלק נאה מהפרות בטקסס מקורן בצד הדרומי של הגבול, בצ’יוואווה. בוקרים יש בטקסס אבל בוקרים אמיתיים, עם עור מיובל, פנים צרובות שמש ומגפיים ששופשפו בשטח יש בצ’יוואווה. זה הדבר האמיתי, בלי שום קישקושים או משחקים. העיר צ’יוואווה היא המרכז כל תרבות הבוקרים וזה המקום הכי טוב לרכוש בו ציוד בוקרים באיכות מעולה ומחיר מצויין ואני רוצה (חייב, צריך, מוכרח וכו̵ מגפי בוקרים. לכן אני בוש ונכלם לומר שדחיתי את ההצעות (המועטות אני חייב לומר) לטייל בעיר כדי לראות את מעט האטרקציות שיש בה ובראשן מוזיאון המהפכה לזכרו של גנרל פרנסיסקו פ’אנצו ויה (שבו עדיין ניתן לראות את מכונית הדודג’ שלו, מנוקבת בכדורי המתנקשים שירו בו ב 1923 בשעה שנסע בעיר).

אני רוצה מגפיים ולכן הבוקר הוקדש לסיבוב ברובע העור/בוקרים במרכז העיר. ראינו מבחר שלעיתים עלה על זה שראינו בעיר העור של ליאון. לקח קצת זמן ושיחות עם מוכרות צעירות וחמודות אבל המגפיים הטובות בעיר אותרו בחנות שבנויה לצייד כל בוקר עם המוכרות הכי שוות. אוהד לא יכול לעמוד ממול כשקונים משהו למישהו שזה לא הוא עצמו ולכן תוך דקות הוא ונדב התהלכו להם בחנות בג’ינסים של Wrangler (שוב, הדבר האמיתי - כי שם ילד בגיל הזה זקוק לג’ינס קשוח שילווה אותו בשדות).

אבן נגולה מעל ליבי. יש מגפיים ואני יכול לעבור את הגבול בשלווה בידיעה שלרכיבה הבאה בשדות יהוד, מוביל את עדר הראשים שלי למכלאה - אני מצוייד היטב ואין לנחשי הפעמון והעקרבים שום סיכוי נגד פסיעות רגלי ההולמות בקרקע!

עכשיו כשמכסת הקניות הושלמה היינו פנויים רגשית לקצת בידור - משהו לחגוג בו את סיומו של קטע רציני מהטיול.

לשתי פקידות הקבלה במלון, היתה המלצה.  כבר אתמול התידדנו איתן. שתיהן צעירות ואחת מהן אם חד הורית לתאומים. היא כבר זכתה לשקית בגדים מאיתנו והתאומים זכו לשק של צעצועים שהילדים אספו במהלך הטיול מכל מיני מקדונלדים, בורגר  קינג, פויו קמפרו (רשת העופות הגוואטמלית) וכל עוד כאלו שחילקו פרסים. היו לנו כפולים ומשולשים, תיקים מלאים בשטויות שמוינו ובמקום לזרוק אותם בארה"ב שכנענו את הילדים לתת אותם. היום האם הצעירה היתה מלאה סיפוק - התאומים היו מאושרים (לי קצת הפריע להעניק מתנות מקדונלדס אבל להם זה היה צעצוע מצוין). לכן, כשנגשנו לברר מה עושים עכשיו הן שמחו לעזור.

צאו אל ה Feria הן אמרו, אל ה County Fair, אל היריד האזורי שם מתכנסים כל הבוקרים ויש תחרויות רכיבה, פרים סוסים - מקום לגברים אמיתיים (ולנורית שתלווה אותם).

הילדים רצו מיד להחליף למגפי הבוקרים שלהם. אוהד כבר רץ איתם כאילו גדל בחווה ואפילו נדב שבהתחלה הלך איתם מצחיק כבר התרוצץ מסביב בקלילות (המגפיים אפילו שיפרו לו את היציבה, למרבה הפלא).

היריד משתרע על שטח ענק מחוץ לעיר. משפחות, זוגות וקבוצות של מאצ’ו חולפות פנימה. הגברים כולם מתהדרים במגפיים - כולן מצוחצחות (אין עלבון גדול במקסיקו מנעליים מאובקות המראות על מעמד חברתי נמוך) ורבים מתהדרים במגפיים צבעוניות (אדום, צהוב, כחול ואפילו ורוד למאצ’ו הכי גדול), חגורה מאותו עור ואותו צבע ואבזם כסף בגודל של צלחת פסח.

הגענו לפני הגל  הגדול והילדים מיד הבחינו בפר מכני. המפעיל הבחין בשני הגרינגוס הצעירים וכיבה כמה כפתורים בלוח הבקרה - כבוד לחיוורי הפנים.

הסיפור המלא מובא כאן בתמונות -

נדב עולה ומחכה

"זה כל מה שיש לך?!", נדב מחכה שהפר יכה בו

"או. קי… עכשיו אתה זז", המפעיל מחליט שנדב ראוי לטלטול

והסיום הצפוי - נדב מועף מעל השור הזועם, בחיוך רחב  

ואז עלה אוהד, שהתקשה לאחוז בחבל מרוב אושר

המפעיל חס עליו עוד יותר אבל כשעסוקים בפוזות ובצחוק - נופלים בקלות…

לאחר ששני הילדים הועפו מגב השור הזועם והוציאו מספיק אנרגיה המשכנו פנימה. לפני כמה חודשים, בפולסון, מונטנה היינו ברודיאו ושם ראינו מקצוענים ובוקרים מהזן האמריקאי (למרות ששם גם הם היו אמיתיים - נערי חוות קשוחים) כאן היו תחרויות של אנשי שטח של ממש. ישבנו בתצוגת סוסים בזירה בה רכבו זוגות ויחידים, מציגים רמות שליטה בסוס כאילו הוא היה מחובר אליהם, כמו שני קנטאורים משופמים.

עברנו על תצוגות של שוורי ענק עם ההמון, תצוגה גדולה של סוסים למכירה. כולם סוסי עבודה, כולל אחד עצום שהיה מוקף בגדר ואזהרה שהוא פראי ולא להתקרב. אנו שמרנו מרחק ואז הגיע משפחה מאובזרת. הגבר ניגש אל הסוס שנרתע והחל מראה סימני עצבנות. הבחור פשוט קפץ מעל הגדר, ניגש לסוס (אנחנו ציפינו לסימני פרסות על הכובע הלבן) הסתכל לו בעיניים, אמר לו "זררררר" ותקע בו מבט שהיה גורם לדוב לשכב בשקט. הסוס מיד עשה חיקוי של פודל וזחל אל הבחור שליטף אותו בשקט. אנחנו והנוכחים חייכנו בהערכה ואשתו של הבחור (בג’ינס שכנראה רוסס עליה) חייכה בבעלות.

אחרי שסקרנו את כל מה שהיה לקנות וסגרנו שלא ניקח פה סוס או איזה פר הרבעה להחיות את העדר שלנו, לא נקנה עוד כובעים, אוכפים, שוטים, דורבנות הוחלט שיש לאכול.

את אוהד קל להאכיל אבל שניצל לא היה בשום דוכן ואם הייתי מבקש פיצה היו זורקים אותי למכלאה. נדב איבד את התקווה ואיתו גם אנחנו. סיכמנו איתו על לחמניה ריקה. אוהד הצביע על דוכן שמכר Tacos Al Pastor מעדן דמוי שווארמה מקסיקאית (האמת שכרגע Wikipedia גילתה לי שהמקור הוא ממהגרים לבנונים שהגיעו לפואבלה והביאו איתם שווארמה). אבל המקסיקאים לקחו ועשו כמה שינויים טעימים בשווארמה (חזיר, מתובל להפליא, מליון תוספות) ומגישים אותו או בלחמניה או בטקו מגולגל, סטייל שווארמה בלאפה.

ואז קרה הנס.

בעוד שאוהד נוגס באושר בטקו שלו, לנדב היתה התגלות: "אני אנסה את הבשר", הוא אמר. הוא נתן ביס, כשאני ואמא שלו תולים בו עיניים משתאות.

"ממממ… ממש טעים!", היה פסק הדין.

כמו ין ויאנג, שולבו בי (ובנורית) שני רגשות - האחד, שמחה גדולה שהילד טעם וראה את האור. השני, רצון להשאיל שוט בקר מדוכן הסמוך ולתת בו סימן קל - על כל החודשים שעברנו עשרות דוכנים נפלאים של Al Pastor בחיפוש אחר פיצה יבשושית או משהו להאכיל את נדב. וביום האחרון הוא ראה את האור.

עכשיו כשהם היו שבעים הגיעה זמן חגיגת הסיום שלנו.

חשבנו על איזה מסעדת פאר לסיום העונה אבל אם אנחנו ביריד - נסתדר פה. ואיזה סידור זה היה!

ניגשנו לאזור הברים לחפש מה יש לאכול. רק מסעדות סטייקים. בחרנו אחת באופן אקראי והתיישבנו. המלצרית הסבירה שאין ממש תפריט ושאנחנו יכולים לבחור בין American Rib Eye ל National (Mexican) rib eye (אני חושב שזה חלק מהאנטרקוט). כיון שלא ממש הצליחה להסביר לנו מה ההבדל הביאה לנו לראות.

כשעיננו נחו על שני נתחי הענק, ידענו שנינו שזכינו בכל הקופה. הבדל ממש לא ראינו בין האמריקאי למקסיקאי ולכן הזמנו אחד מכל אחד (המקומי ב 40 ש"ח, 110 פזו והאמריקאי ב 70 ש"ח כ 180 פזו). קיבלנו שני סטייקים נפלאים, בערך 500 גרם של בשר בקר הכי טוב שיש, עשוי ביד אומן, במסעדת עץ פשוטה, עם צ’יפס מצוין, שתי בירות דוס אקיס (XX) - החיים מעולם לא נראו טוב יותר.

בדרך החוצה נדב ביקש לנסות את מזלו על השור הזועם שבינתיים הפך זועם יותר אבל זה לא שינה ממש לנדב שעף בכיף.

חזרנו למלון עייפים, מרוצים ומלאי ציפיה ליום הגדול שמחכה לנו מחר. הילדים רוצים כבר ארה"ב ואנחנו מלאי חששות מהגבול, מהבירוקרטיה המקסיאית, הנוקשות האמריקאית וחוסר רצון בולט לפרוק את המפלץ שגדוש ברמות לא ברורות (מהנדסי הרכב של טויוטה היו עומדים פעורי פה למראה הפלא).

לאורו של ירח מקסיקאי אחרון - עלינו על משכבנו.

אין הרבה מה לספר, אבל בכל זאת אני אפרט בקצרה כי:

1. זו הנסיעה הארוכה האחרונה במקסיקו - צ’יוואווה היא השער שלנו חזרה לארה"ב (גם משם יש עוד דרך אבל היא קצרה יותר)

2. יש לי סיפור קצר על הדרך

3. בכל זאת, קשה לנו עם העובדה שעוזבים את מקסיקו אז כל הזדמנות להשתהות ולו רק בכתב, שווה

מהעיר זקטקס שבמדינת זקטקס אל העיר צ’יוואווה שבמדינת צ’יוואווה המרחק הוא כ 850 ק"מ - כמו לצאת בבוקר מקרית שמונה, לשתות קפה באילת ולחזור מיד לקריית שמונה. הילדים מאוד שמחו לקראת הנסיעה הזו - המחשב הנאמן חובר לחשמל במפלץ, הם חיברו אוזניות (דרישה שלי) ובמשך שעות על גבי שעות ראו סרטים.

הנסיעה לקחה כ 9 שעות ורק לתת לכן קצת קנה מידה - המסלול מסומן על המפה - תראינה אותו לעומת כל מקסיקו…

מאז אוגוסט, כשנכנסנו למקסיקו התפלאנו שלא ראינו מדבר. ראינו ארץ ירוקה בצורה מדהימה, ארץ של הרים נישאים, חופי ים מתגלגלים, נהרות, קניונים ושום דבר שמזכיר את האסוציאציה הציבורית של מקסיקו - קקטוסים ומדבר.

אבל כשהתחלנו להתקרב לזקטקס ועכשיו במהלך הנסיעה הזו אנו מוקפים במדבר בגובה רב. מדי פעם יש קקטוסים אבל בד"כ יש פשוט מישור מכוסה שיחים נמוכים עד להרים הרחוקים שבאופק (הרי הסיירה מדרה?).

אין כמעט ישובים לאורך הדרך. כביש מצוין ברובו, פתוח ודי פנוי. שקט בתוך המפלץ, מדי פעם צחוק מהמושב האחורי כשבאיזה סרט מצויר דמות חוטפת. אנחנו, נורית ואני, מדברים וכמו מסכמים את החוויה הענקית הזו שהיא מקסיקו. הכביש ממשיך להתגלגל ישר.

לכן היה מאוד מפתיע כשעברנו את הבחור הזה:

בדרך מְשוּמָקוֹם לשוּמָקוֹם רוכב לו בקושי שליח עם מליון פיצות עליו (הוא אפילו נשען על כמה). שקלנו לעצור, לקחת לו פיצה ולהמשיך כי אין כלום מסביב, אבל התאפקנו.

לפנות ערב התגלגלנו פנימה לתוך צ’יוואווה.

שני החבר’ה הצ’יוואווים שפגשנו עוד בפסטיבל סרוונטינו, בגוּאֲנַחְווּאֲטוֹ, נטשה ואלפרדו (כמו הרוטב) הזהירו אותנו שצ’יוואווה היא לא כזו יפה ומרתקת ואני חייב לומר שבשעה שחיפשנו מלון לישון בו, מתחרים עם אוטובוסי תיירים אמריקאים הפורקים קשישות אמריקאיות סגולות שיער די הסכמתי איתן.

בסוף נכנסנו לאחד מהמלונות הטובים בעיר, מתנחמים שזהו, הזדמנות אחרונה להתפנק במקסיקו וממרומי הקומה ה15 במלון, צופים אל העיר ההולכת וכבה - אאחל לילה טוב

לסיום חגיגות פסטיבל הרחוב של זקטקס, הבה ואספרה לכם על המופע הגדול זה שלכבודו הארכנו את שהייתנו בעיר, המופע שכולם חיכו לו!

הכרזה של הפסטיבל מודבקת בכל מקום בעיר (וכמו כן,היא נמצאת גם בצינור ביוב פלסטי כתום בבגא’ז של המפלץ - הדודה במכבסה שמול המלון שמחה להעניק לי את הפוסטר למזכרת) ומראה סוס מעופף. תהינו כל הזמן מה פירוש הדבר - האם מדובר בסמל של הפסטיבל או מה בדיוק היתה כוונת המשורר

עם הימים החולפים סקרנותנו גברה. בבוקר הראשון כשעברנו ליד הקתדרלה המצועצעת של זקטקס, זו שנראית כמו עוגת קצפת ורדרדה ראינו בפלזה דה ארמס הצמודה מחזה משונה

קבוצת בנאים עומדת ובונה שלד מחלקי עץ שהיו מונחים בצד - עם מלגזות והכל. במעברים נוספים במשך היום ראינו שלמעשה הם בונים שלד של לוויתן על גלגלים. כל פעם הלוויתן היה במקום אחר וצוותים של בנאים בנו משהו אחר.

זה היה מספיק מסקרן לחקור את הנושא וכך גילינו שמופע הדגל של הפסטיבל יערך בערב של היום בו אנו עוזבים את המלון. היופי של הטיול שלנו הוא שאין משהו קל יותר לפתרון. הודענו במלון שאנו נשארים עוד יום ובזאת נגמר הסיפור…

ההופעה שחיכינו לה היא של להקה צרפתית - גֶ’נֵרִיק וַאפֶּר. למרות שראינו רק לוויתן להופעה קראו "ועידת הסוסים". מאוחר יותר הופיע גם הסוס הלבן שנראה בכרזות (וגם על החולצה הרשמית של הפסטיבל שכבר קניתי) והורכב בפינת הרחבה.

הלוויתן הלך וקיבל צורה, בכל פעם שחלפנו באזור. בערב סדרנים דחפו אותו הצידה לאפשר למטורפים של "תופי האש" להשתולל עם האש והזיקוקים שלהם ובבוקר שוב עבדו בנאים והרכיבו את הלוויתן, וכבר ראינו שהסוס כבר נכנס פנימה, כמעשה יונה והדג.

צהריים אחד גם הופיע מנוף גדול וחסם חצי רחוב ולמחרת בצהריים גם להקה ישבה על משאית וניגנה בקול גדול (בא שוטר, גירש אותם וזה הכל - אבל לא באמת… ) לקול שמחת ההמון

וכך כל יום היתה הפתעה חדשה ואנשים יותר צבעוניים שמסתובבים סביב כל מיני מתקנים כמו גלגלי ענק עם אופנוע באמצע ושאר אינסטרומנטים.

בבוקר המופע, בעודנו יושבים ואוכלים את ארוחת הבוקר במלון שמענו המולה מבחוץ. כשיצאתי לבסוף ראיתי שני אנשים משתחררים מחבל שהיה תלוי מעלה, גבוה. כשהרמתי את הראש ראיתי שהם גלשו מקרון הרכבל שעובר מעל העיר, החולף בדיוק מעל למלון שלנו. הם הסבירו שכאן יהיה מוקד התרחשות של המופע, כאן, מתחת למלון שלנו.

המתח רק גבר. כל הזמן ראינו אנשים מדברים צרפתית (כבר הבנו שהמופע הוא של קבוצה צרפתית), מסתכלים, מודדים, מתכננים. בהרגל שכבר התקבע לו בימים האחרונים ניגשנו לשאול איפה איך ומתי הכי כדאי לעמוד ולראות. הם הסבירו לנו שכדאי לרוץ ברחובות כי הלוויתן ינוע ברחובות והחגיגה תרוץ לפניו.

אבל אנחנו, עכברי פסטיבלים מנוסים והחלטנו שאנחנו נעמוד בנקודת הקצה, שם יהיה כל התכל’ס כי כמות האנשים שנשפכה לעיר לסופה"ש ולמופע לא תשב בחיבוק ידיים אלא תמלא את הכיכר וכך עם רדת החשיכה התיישבנו לנו על מדרגות הכיכר. עשרות ילדים התרוצצו בכיכר ורוכלים מכרו שטיות כולל כדור גומי עם חוט שניתן לסובב ולהעיף לגובה תוך כדי שהוא סוחב אחריו זנב של סרטים צבעוניים. כמובן שרכשנו שניים כאלו ונורית ואנוכי נהננו לראות איך הילדים הפרטים שלנו מתרוצצים עם כל האחרים, גרינגואים קטנים בין כל המקסיקאים. הבטחון שהם רכשו לעצמם והחברות בינהם ניכרה בהם כיון שהם בכלל לא שמו לב אלינו והיו מאושרים להתרוצץ ברחבה לרדוף אחרי הכדורים שנזרקו לכל כיוון.

ככל שהחשיך יותר ההערכות והציפיה בכיכר גדול. קבוצת סדרנים (בהם זיהינו כמה מהאנשים ש"נבחרו" להסתפר במופע התספורות מסמר השיער - האם לא נבחרו אנשים באופן רנדומלי???) החלה לגלגל את הלוויתן החוצה, אל מחוץ לכיכר ואל הרחוב מה שנתן את האות - מקסיקאים כישראלים - כולם קמו על רגליהם בהמתנה.

כמו שחשבנו לא היה פשוט כל כך להוציא את הלוויתן שלא ממש מצא מקום להסתובב ברחוב הראשי והצר של העיר הישנה.

כל המשתתפים בתלבושות צבעוניות התרוצצו מסביב בהתרגשות - האם המופע כבר התחיל או שזו פשוט עצבנות צרפתית שנתקלת באוזלת יד מקסיקאית?

כששמענו נקישת פרסות, אנו וכל הקהל הסתובב מיד למחזה המשעשע של צעיר בלבוש מסורתי מוביל כמה סוסי ענק שנרתמו אל הלוויתן

הלוויתן יצא לדרך. הוא אמור לתור בעיר ולחזור. לפי כמות הקהל, רוחב הכביש והבנינים שמסביב, רחוק הוא לא יגיע - אבל אתם יודעים למי ניתנה הנבואה…

שאר המשתתפים החלו לתפוס את מקומם - האמודאית הנאה, למשל

אחד-אחד גולגלו מסגרות המתכת הגדולות החוצה, כנראה ללוות את הלוויתן במסעו.
כל החבורה העליזה ואיתה משאית שעליה נגנים שמנגינים מוזיקה חיה המשיכה במעלה הרחוב ולנו היה קצת זמן למנוחה להניח את הילדים. כמו שאמרו הגששים, "האווירה כאן מתוחה מאוד, אני מרגיש שאפשר לחתוך את האווירה בסכין. לחתוך עמי?". כולם חיכו למשהו שיקרה - לא היה ברור אם המופע כבר החל או שרק מחכה להתחיל.

ואז, המופע החל.

גבוה מעל העיר ראינו את קרוניות הרכבל עוצרות באמצע הדרך ודמויות קטנות יוצאות את הקרון ומשתלשלות למטה על חבלים וזיקוקים מסביב. ברגע שירדו אל הקרקע, דממה נפלה על העיר. כולם ידעו שהחל המופע אבל אף אחד לא היה מוכן לעזוב את המקום שתפס סביב הכיכר. זה כמו לחכות לצונאמי אחרי שהרגשת את רעידת האדמה. האמת היא, שלא ממש הבנו את הרעיון של הגלישה ומה בדיוק הוא מוסיף למופע, אבל כנראה שהצרפתים רצו לעשות סנפלינג מקרון רכבל ושכנעו את פרנסי העיר שזה נחוץ. סבבה, שיבושם להם.

והצונאמי אכן הגיע. הלוויתן לא טייל רחוק מדי לפני שנתקע בעיקול הרחוב ועכשיו הוא חזר באופן רשמי, כשלפניו רצים אנשים, משאית המוזיקה עם מוזיקת רוק המנסרת את הלילה ומתגלגלים גלגלי ענק עם המופיעים כמו זה שרכב על אופנוע בתוך גלגל

ומאחוריהם, הפלא ופלא, ה-ל-וו-י-ת-ן!!!

נמשך ע"י צמד סוסים וְרַכָּב, התגלגל לו דג העץ חזרה אל מקומו הטבעי (הוא לא עזב אותו לזמן רב - הם רק יצאו וכבר חזרו)

שוב גלגלים יורקי אש

ואז באנחה כבדה התיישב הלוויתן חזרה,במרכז הרחבה

ועכשיו!

הרגע לו ציפו כולם!!

או לפחות כל משפחת אלקין המטיילת!!!

מעוף הסוס!!!!!!

כמו בלידת עכוז קשה, נחלץ הסוס על רוכבו מבטן הלוויתן. כמו יונה, הוא נפלט ממעי הדג ועלה אל על. המוסיקה השתנתה והסוס החל מרחף לצד בנין העיריה.

הוא המשיך ועלה כשהוא מנופף בכנפיו (ברקע Cerro de la Bufa, ההר שאליו מוליך הרכבל ועליו ניתן לראות צלב מואר ענק החולש על כל העיר).

והוא כבר ריחף גבוה מעל כל הקהל כשהמוסיקה ניתזת מהקירות העתיקים של הקתדרלה.

המנוף שהניף את הסוס (לא חשבתם שהוא מרחף בכוחות עצמו, אני מקווה) לקח אותו עוד מעלה, מרחף מעל הקהל שמתח את ראשו גבוה לחזות בפלא

ואז הם קלקלו את הכל!

הסוס, המרחף מעל הקהל החל לפלוט אש זיקוקים.

צרפתים אדיוטים! (אני מתנצל בפני קהל הקוראים הצרפתי) - מה הם חושבים שקורה לחתיכות המתכת הלוהטות שמרכיבות את הזיקוקים שמופעלים 20 מטר מעל הקהל? הם נופלות על הקהל, רותחות למגע.

הנזקים שלנו - אני ונדב נכוונו בלחי נורית ואוהד קיבלו חתיכה רותחת לעין, חורים קטנים במכנסיים וכו’. אפשר לראות בתמונה את הגיצים לפני שהם נוחתים. בכי, כאב וכעס על טמטום וחוסר זהירות בסיסי מצד להקת מופיעים "בינלאומית". אני לא מצפה כלום מהמקסיקאים, אבל אם קצת הגיון בריא היה מופעל, אף אחד לא היה חושב שזה הגיוני לפזר אש מעל קהל…

ראשית תנו לי להרגיע את כל החוששות - הצריבה בעין הרגעה למחרת ותוך יום, יומיים נעלמו הסימנים כלא היו.

שנית, עם אוהד בוכה ונדב כאוב ניגשנו למשאית של הנגנים, חלק מלהקת המופיעים. הזמרת התכופפה אלינו בהבעת עונג, מצפה לשמוע תשבחות. כשהודענו לה שהיא והחברים שלה מטומטמים עם הסמכה ממכון התקנים הצרפתי, ההבעה שלה נמחקה. היא הודיעה לנו שאם מישהו הוא מטומטם אז זה אנחנו והלכה משם בראש מורם.

חזרנו למלון כשאנו מלקקים את הפצעים, מלאים בכעס ומרגיעים את הילדים ובמיוחד את אוהד שהעין מאוד הציקה לו. טילונים משובחים קצת סייעו להפגת הכאב ולילה שלם עבר עלינו בשיחות איך ניפרע מהצרפתים.

בבוקר קמנו, קצת יותר רגועים. העיניים היו בסדר אם כי אדומות, הפסים הצרובים על הלחיים דהו כבר. היינו בראש של לצאת את העיר הזו כבר, להניע שוב את המפלץ להמשיך הלאה - לאחת הנסיעות הכי ארוכות שלנו והכי אחרונות שלנו בטיול - הנסיעה הארוכה לצ’יוואווה ( Chihuahua)

פתאום, ראינו את פרידה קאלו, הציירת המקסיקאית המפורסמת.

ככה, הולכת ברחוב, נראית צעירה מתמיד.

אבל היא מתה ב 1954…

ופתאום ראינו שלמרות שהיא נראית כמו בפורטריט העצמי שלה יש לה גם שיער כחול. טוב, אם לא פרידה קאלו, אז נורית, שמאוד התלהבה הצטלמה איתה (נורית זוהי עם השיער הלא כחול). היא שאלה את הבחורה מה קרה ולא ממש הבנו את התשובה. אבל בכל זאת התרשמנו מההשקעה.
One night we saw Frida Kahlo, walking down the street.
looking young than ever
but then, I remembered that the famous Mexican painter died in 1954 and although she looked like herself in all of her self portraits, her hair was blue. This was too much so we approached the young lady and Nurith asked permission to photograph her. We could not understand what’s the reason for the look, but we admired the effort put in

ואז ראינו עוד בחורה אחת, בשיער מרשים יושבת על המדרגות (בכיכר, ב Plaza de Armas) אחרי שמופע תופי האש הסתיים. איזה צרוף מקרים משעשע!
And then we saw another one, sitting on the Plaza de Armas stairs. What a strange Coincidence
On the way to the hotel we saw a third one. Following the saying "Two is a coincidence, three is a trend"! we tried to understand what is going on. Apparently there is a place where they do these hairstyles in one of the plazas every day.
This is how we discovered the show. which I think Nurith like most in the festival - a show called "Sienta La Cabeza" which I can try and Feeling the head"

בדרך הלאה למלון ראינו עוד אישה עם שיער מצחיק. שתיים זה צירוף מקרים אבל שלוש - זה כבר משהו מתוכנן. תחקיר קל גילה שיש עמדה שצובעים שיער, כל יום בכיכר מסוימת בצהריים. כך גילינו את המופע שאני חושב שנורית הכי אהבה (היא הייתה צריכה לכתוב את הפוסט הזה! ) - שנקרא, בתרגום נסיוני לעברית, מרגיש(ים) את הראש.

למחרת בצהריים ראיתי פתאום שתי נשים קרחות, לבושות משונה עם תסרוקת של מרוין ממאדים (Marvin the Martian) שאת תמונתו אני מצרף כאן (אחד האויבים המסוכנים ביותר של האנושות בכלל ובאגס באני בפרט)
At noon of the next day, walking in the center of Zacatecas I saw a strange view. Two bald women with Marvin the Martian head pieces were walking intently down the street. This is how we came to know  Brazilian Fafá Franco and Spanish Cécile Ribas who were escorted by DJ Mercurio (who is a Scotsman, Nick Prescott)   
Each day the three perform their show "Sienta la Cabeza" where the girls pick volunteers from the crowd, bring them up on stage and do their hair. It’s not a haircut or hair styling, but they create sculptures on people’s head while music is played and the girls dance, laugh, flirt with the Audience and seem to enjoy themselves

אלו היו Fafá Franco הברזילאית ו Cécile Ribas הספרדיה. שתיים שהן גם אמניות וגם סַפָּריות. כל יום עלו על הבמה שלהן במקום אחר למופע של שלוש שעות בלווית מוסיקה שניגן DJ Mercurio (הלא הוא Nick Prescott הסקוטי). במופע שנקרא "Sienta La Cabeza" כשמוזיקה נעימה מפעפעת מהרמקולים, בוחרות הבנות מתנדבים מהקהל ובמשך דקות ארוכות עושות להם תספורת צבעונית עם המון תוספות ואיפור, רוקדות באמצע, מפלרטטות עם הקהל ומוציאות יצירות נפלאות תחת ידיהן. בכל יום שעבר ראינו יותר "יצירות" מסתובבות ברחובות (למרות שהאישה מהלילה הראשון התלוננה אחרי יומיים שנמאס לה לשמור על התסרוקת ובמשך מקלחת וחפיפה רצינית השמידה את מעשה האמנות).

כל יום הלכנו לראות אותן. אם לא כולנו אז לפחות נורית שעמדה מוקסמת וגם ניסתה להתקבל. כל פעם שהבנות סיימו עם מישהו הם פנו לקהל ואז זינקו עשרות אנשים וניסו להבחר. גם נורית רצתה אבל אני אחסוך לכן את התעוקה שמקורה במתח ואספר שלא הצליח לה.

אחד הנבחרים עובר נגיעות אחרונות בידיה של פאפה פרנקו

Nurith fell in love with the show and kept going back to see what they’ll do next. She even worked up the courage to try and volunteer, but tens of other people had the same idea. Eventually, people were selected, brought up and were made much more colorful such as this guy 

והנה הוא מיד לאחר שירד מהבמה - Chaco (או שם בסגנון זה) משמאל נראה כמו מצרי-מקסיקאי ולידו ויקטור רודריגז

On the right Victor Rodriguez and his friend the Mexican-Egyptian

וקצת קוצים בידיה האמונות של ססיל

Cécile spikes up the atmosphere

וכך זה נראה בסוף (מימין)

And on the right is the end result

גם ילדים זכו לעלות על הבמה, כמו המקסימה הקטנה הזו

Children were selected as well and got a treat too - like this cutie

זו לא סתם מספרה מאולתרת אלא מופע שלם שבו כל השלושה מקפידים על תלבושות, מוזיקה אלקטרונית נעימה, ריקודים ואינטארקציה שלמה עם הקהל

It’s not just a hair salon, it’s a party with where the three main participants dress in costumes, dance, flirt with the crowd, have a good time and work on people’s hairdos

על ראשי המתנדבות הקונסטרוקציות הולכות וגדלות, מקבלות צבעים נוספים, אביזרים כמו עצי דקל קטנים, מכוניות, מטוסים, כדורים וכל חפץ אחר הנשלף ממזוודת קסמים גדול.

וליד הבנות די.ג’י מרקוריו מתאים את המוזיקה לפעילות ומדי פעם מעלה גם איזו דאחקה פרטית של שלושתם והבנות יוצאות במחולות.

יצירות השיער, בעזרת תרסיסים, קונסטרוקציות ברזל, חוטים ושאר טכנולוגיות עיצוב שיער מתקדמות, בזות לכוח הכבידה ועומדות לכל כיון אפשרי נושאות תוספות צבעוניות להפליא.

בכל מקום בעיר ראינו אותם, את הנבחרים, אותם אלו שעלו וקיבלו יותר ממה שתיכננו, כמו נער המרוצים הזה.

גברת מקלדת

והילדה ממאדים

ונורית?

למרות שעמדה למרגלותיהם במשך 3-4 ימים לא זכתה לעלות וכך חסכה מאיתנו את הדילמה - להמתין לידה למקרה שיבחרו אותה ואז אצלם אותה או להמשיך הלאה ולהשאיר אותה ולהצטער שלא הייתי שם לראות אותה עוברת טרנספורמציה…

Alas, Nurith was never selected although she stood and watched and waived and tried to get selected for 3-4 days - well, you can’t win them all

האיש הנחמד הזה נראה לכם מסתורי? האם הוא נראה כמו מישהו עז נפש, מורד כמעט? האם הוא נראה כמו בן לדת עתיקה אפופה חזיונות,קקטוסים הלוצינוגנים ואלים שהם חיות?

אז כן. הוא כל אלה, למרות שהוא עצמו איש נחמד שיושב ומוכר עבודות יד (Artesenia) על המדרכה בזַקָטֵקַס. התלבושת שלו ועבודות היד שהוא מוכר, מעידות שהוא שייך לקבוצה האתנית (שבט נשמע לא טוב) הנקרא ווִיצ’וֹל (Huichol או  Wixáritari שפירושו "האנשים" בשפתם שלהם). הוויצ’ול מונים כ 20,000 איש שרובם לא ממש נחשפים למקסיקו המודרנית והם חיים באזור ההרים של הסיירה מאדרה המערבית, מעבדים את האדמה בשיטות מסורתיות וחיים ממנה (אוכלים בעיקר תירס). חלק קטן מהם יוצא אל הערים למכור את עבודות היד המדהימות שלהם ולקנות את מה שצריך וכך מהווים שגרירים לתרבות מקסיקו של היום.

 
הוויצ’ול מעולם לא נכבשו - לא ע"י האצטקים, לא ע"י הספרדים ואפילו לא ע"י המקסיקאים של היום. אפילו היום יש להם שתי ממשלות - פנימית שלהם שקובעת את גורלם ואחת שפועלת מול השלטונות המקסיקאים. הם לא הומרו לדת הקתולית ע"י הספרדים ולמעשה שומרים את דרכי החיים והדת שלהם עוד מהתקופות שלפני בוא הספרדים. המנהגים שלהם (כנראה) משקפים את ההתנהגות של כל הדתות המרכז אמריקאיות כפי שהתקיימו לפני שהספרדים באו וחירבו את הכול. כמובן שלאוזן המערבית (כמו שיש לי ולכם) הכי מושך הוא השאמאניזם של הוויצ’ול שמשתמש בקקטוס הפֵּיוֹטֶה שגורם להזיות ולחזיונות.

כל שנה, יוצאים נבחרים למסע רוחני וגשמי לרמות המדבריות הגבוהות של מקסיקו לחיפוש של פיוטה. הם עוברים טקסי טהרה ויוצאים למסע רגלי, מעין עליה לרגל למרחק של 500 ק"מ, כשהם נושאים איתם מים ואוכל. כשהם מגיעים  הם עוברים טקסים נוספים כהכנה לחיפוש הפיוטה. השמאן שמוביל אותם מעביר אותם למצב תודעה אחר והם מוכנים. הם מוצאים קקטוסים של פיוטה שאותם הם קוטפים במיומנות, כדי לא לפגוע בצמח. חלק גדול נצרך באדמות המקודשות וחלק מיובש ונישא חזרה למקומות הישוב שלהם. עדויות חדשות של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים מעידת שהפולחן סביב הפיוטה נערך כבר כ 3,000 שנים - כך שהשמאנים של הוויצ’ול היום ממשיכים מסורת ארוכה (המקור הוא כאן). בציניות אני יכול לציין כמה דתות שסובבות סביב אלכוהול, עוד חומר "קדוש", אבל למה לרדת לרמה הזו?

פעם המסע היה לוקח כ 3 חודשים ברגל, אבל היום הם נוסעים חלק גדול מהדרך במשאית אז זה לוקח רק חודש. עם השנים נתיב העלייה לרגל של הוויצ’ול נחסם בחוות, גדרות, חומות, כבישים מהירים והם נתקלו בבעיות אבל הרבה מאוד אנתרופולוגים, חוקרים ושאר אנשי מדע החלו להתערב ככל שיותר למדו על התרבות המרתקת הזו וטיפין, טיפין הנתיב נפרץ למרות שהפיתוח מאיים על אדמות "הצייד" של הוויצ’ול גם היום.

האינדיאנים של הוויצ’ול לא ממש מוכרים למערביים אבל בכל זאת אולי אני אצליח למצוא איזה הנהון אם אזכיר את הספרים של קרלוס קסטנדה. דון חואן של קרלוס קסטנדה, וסיפורי הפיוטה שלו מבוססים (יש האומרים לקוחים ישירות) מעקרונות האמונה של הוויצ’ול ומהטקסים שלהם. כנער צעיר קראתי חלק מהספרים (עד שהחלטתי שהם חוזרים על עצמם) ודי הוקסמתי מכל הסיפורים על תרבות הפיוטה. ברגע שעשיתי את הקישור בין הוויצ’ול לבין אותם הסיפורים, פתאום הם תפסו נפח הרבה יותר גדול, מרשים יותר מקבוצת אינדיאנים בעלי כישרון אמנותי מרשים.

לוויצ’ול יש אמנות מדהימה. אין זו אמנות לשם אמנות אלא אמנות לצורך יצירת חפצים דתיים ועיטורם בסמלים חשובים לוויצ’ול (סמלי פיוטה, איש הצבי, סבא אש). הם יוצרים עבודות מאוד צבעוניות במשטחים המרוחים בדונג ואז הם מדביקים עליהם חוטי צמר או חרוזים זעירים ליצירת הצורות. עם החשיפה שלהם לעולם החיצוני החל להיווצר ביקוש לחפצים שלהם ולכן הקהילות מייצרות חפצים שנציגים של הקהילות יוצאים ומוכרים בערים במקסיקו.

עכשיו חזרה אלינו, ולוויצ’ול שלנו (בכל זאת, זו לא שעה היסטורית עם הפרופסור הר-סגור, אלא בלוג מגוייס לכוונה אחת, שאותה כבר שכחתי מרוב פוסטים).

אנחנו נתקלנו בוויצ’ול ובחפצי האמנות שלהם עוד בטקילה ובגואדלחרה, עוד בתחילת אוגוסט (ותחילת דרכנו במקסיקו - נראה כאילו עברו 22 מיליון שנה מאז). ראינו אינדיאנים לבושים בצורה שלא הכרנו וכל מיני צמידים ושרשראות יפיפיים מחרוזים שבא לך לבכות מכמה עבודה שזה לוקח. נאמנים לתפישה (המעוותת!!!) של אז שלא קונים כלום, שריד לתרבות הOutlets האמריקאית שזה עתה נמלטנו ממנה הנחנו שנראה כאלה עוד הרבה ופשוט בדרך חזרה נשלים את מה שחסר. אבל במקסיקו, אפשר ביום אחד לעבור מאזור אחד למשנהו ולמצוא תרבות אחרת לחלוטין של מקומיים, עבודות יד שונות, אוכל שונה, מוזיקה אחרת - זו ארץ של גוונים משתנים ועושר עצום של תרבויות - ברגע שעזבנו את גואדלחרה - לא ראינו וויצ’ול (לא שידענו שקוראים להם כך) או משהו מהעבודות שלהם.

ונורית חיפשה.

היא באמת חיפשה את צמידי החרוזים האלה אבל לא עזר.

אפילו כשראתה בטאוטיהואקן זוג עם צמידים כאלו היא נגשה אליהם לחקור אותם איפה השיגו את הצמידים (בחנות גדולה במקסיקו סיטי שמביאה חפצים מכל רחבי מקסיקו - לא ממש עוזר).

ואז ראינו אותם בזַקָטֵקַס, את האינדיאנים וכל עבודות היד שלהם. את כל מה שסיפרתי למעלה, למדתי אח"כ משיחות איתם, ובעיקר מ Museo Huichol המוזיאון של הוויצ’ול שמתעד, מספר ומשמר את התרבות המרשימה הזו שלא ממש השתנתה מאות שנים.

ביום שטיפסנו על Cerro de la Bufa, אחרי הביקור במכרה והרכבל התחלנו לראות אותם. על הטיילת שעל ההר הצופה אל העיר היו שמיכות ונשים שמכרו עבודות יד שמיד נורית החלה לבדוק. נשים בעלות תווי פנים מוכי שמש בלבוש מסורתי, צבעוני ונקי ומטפחות ראש. הנשים בקושי דברו ספרדית ומי שניהל את המשא ומתן היו ילדות צעירות שתרגמו הלוך ושוב. הנשים גם נרתעו מכל נסיון שלי לצלם אותם, אפילו כשקנינו אצלן שרשראות (סחר חליפין מקובל בכל מקום - קניתי ממך ואני רוצה גם לצלם אותך בידיעתך). הן ממש לא רצו עימנו שום מגע והיו לא ידידותיות בעליל. נאמר לנו שהם מאוד נעלבים כשמנסים להתמקח עם הוויצ’ול לעומת כל מי שפגשנו עד כה שהתמקח איתנו בשמחה. אצל הוויצ’ול מחיר הוא מחיר והם יודעים את הערך של עבודות היד שלהם.

בעוד שהנשים לאורך כל הדרך היו מאוד סגורות, דווקא הבחור הזה, דיבר ספרדית מצוינת, היה חייכן ומאוד פתוח לדיונים (ואפילו להתמקחות, כפי ששמענו לחרדתנו תייר מקסיקאי שפתח בהתמקחות אגרסיבית שלא הייתי מעיז לנסות). הוא לבש את כל הבגדים המסורתיים (אצלם, כמו הטווסים, הזכרים יותר מקושטים) והסכים שאצלם אותו לאחר שרכשנו ממנו כמה פריטים.

גם הבחור הזה, שראינו עובד ברחוב, בין כל הדוכנים שהוקמו לפסטיבל. עם מחט הוא אסף חרוזים והטביע אותם על משטחית שציפה בדונג. בהיותנו תיירים, התלהבנו ממסכה מודרנית לחלוטין שצופתה בטכניקה המסורתית של הוויצ’ול. כן, זה לא נורא אותנטי כמו מסכות אחרות שראינו, אבל זו היתה מאוד יפה והבחור היה ממש נחמד אז גם ממנו קנינו (במקום תיאור של הוויצ’ול ומסורתם זה הופך להיות רשימת מצאי של חפצי אומנות שקנינו).

אח"כ למדתי שהוא עיטר את הלטאות בסמלים מסורתיים של הפיוטה ושל איש הצבי המקודש לוויצ’ול.

ביום שלמחרת פקדנו את מוזיאון העדה. יש שם אוספים מרתקים של צילומים שצילמו אנתרופולוגים וצלמים שהורשו להצטרף לקהילות הוויצ’ול הסגורות ולפני כמה שנים אף הורשו להצטרף למסע החיפוש של הפיוטה. את הצילומים לא אוכל להראות אבל מה שכן אפשר הוא העבודה הענקית התלויה במבואה. עבודת חרוזים מסורתית עם כל הסמלים והסיפורים הקדושים לוויצ’ול.

כמה גדול? הנה אוהד למטה. זה די גדול…

כמה פרטים מהעבודה

הכל עשוי מחרוזים בגודל זעיר שהונחו ביד אוהבת, זה לצד זה

והנה אחד מהדמויות שהוויצ’ול דווקא מנסים להחביא מרוב בושה - תיירוס לובשוס כובע. אני חושב שבסתר ליבה נורית שמחה שלא רציתי לקנות גם את כובע הוויצ’ול הזה עם נוצות של נשר (הוא שוקל המון). במחשבה שנייה, לא רק בסתר ליבה היא חשבה על כך…

מה נותר לנו? עוד שתי הופעות וממשיכים.

למי ממאזיננו שהצטרף זה עתה, אנו נמצאים בעיר זַקָטֵקַס בצפון מקסיקו, נהנים גם מהעיר היפיפיה הזו וגם מהפסטיבל השישי לתיאטרון רחוב שנערך בעיר.

אחרי נפילה קלה בבחירת המופעים, הפעם אספר על מופע שהביא דמעות לעיני. אם שני הילדים נקרעו מצחוק מההומור הפיזי (ולא הבינו מילה), נורית צחקה למרות שהבינה רק קצת ואני הגעתי למצב של דמעות (והבנתי כמעט כל מילה) - כנראה שהאחים פַּמְבַּאזוֹס אכן יודעים את העבודה.

אחים הם רק על הבמה אבל הם הדגימו בצורה נפלאה מה זה מופע רחוב מושלם - שליטה בקהל ומינימום של אביזרים. לכל אחד יש את מופע הרחוב שהוא זוכר, מנחלת בנימין בצהרי שישי, מרכז פומפידו בפריז, בקובנט גארדן בלונדון וכו’. אלה בשקט נכנסים לרשימה שלי

אז מה היה לנו? שלושה חבר’ה מברזיל ואורוגואי, במופע ששמו הוא משהו כמו מבחר מוטציות (או משהו בסגנון, אם מישהו יכול לתרגם טוב יותר - אדרבא - אני אשמח לתיקון)

After a small disappointment from our last show selection in the Zacatecas 6th street theater festival , this time we’ve struck solid gold. The name of the show did not give us any hints to the fact that we are about to witness a tear-jerker comedy

התמקנו מספיק זמן מראש וישבנו לחכות מול מסך כחול. יושבים ומחכים עד שלפתע יצא מאחורי הפרגוד אדם הנראה חצי מרסל מרסו וחצי צ’ה גווארה, אוחז גיטרילו קטן ביד ומנגן. כך התוודענו לפרנסואה סוזוקי (השם האמיתי לא שמור במערכת) שהיווה את הצד המוזיקלי של המופע.

Catching a front row seat on the floor, we waited, looking at a blue curtain, not knowing what to expect until a man stepped out, looking half Marcel Marceau and half Che Guevara and started playing on a small guitar. This is how we’ve met François Suzuki (real name is not held in the office)

מיד לאחריו פרצו לחיינו האחים (עלק, אחים) ווילסון וקינגסטון, הלו הם האחים פַּמְבַּאזוֹס שהציגו את עצמם, הבטיחו הבטחות מקיפות לגבי 45 הדקות הבאות ונעלמו מאחרי הפרגוד
After François Suzuki warmed up the audience, the two Pambazos brothers jumped out of the curtain to introduce themselves - Wilson and Kingston. After promising great things in the next 45 minutes the disappeared again

נעלמו ומיד הופיעו התאומים הסיאמים סַארְלַנְגָה (כל השמות - הם המציאו, באמת, לא הייתי טורח להמציא את כל אלו). התאומים רקדו וכל הזמן רבו כי כל אחד התאהב במישהי אחרת מהקהל ולא הצליחו להסכים עד שבחרו להם אהובה מקובלת מהקהל והזמינו אותה לרקוד טנגו לצלילי האקורדיון של הנגן המופלא פרנסואה סוזוקי.

As soon as the disappeared, the Sarlanga Siamese twins appeared (all the names are theirs, I would have come up with less stranger names). The twins talked and tried to court damsels from the crowd but could not agree on anything and got crossed all the time 

העלמה הנבחרת הייתה ממש חמודה ושיתפה פעולה כשחקנית מבטן ולידה, מתקשה להדוף את החיזורים של התאומים כשכל אחד דרש את תשומת ליבה ביחוד בריקוד הטנגו כשפרח בין שפתי האחד.

Finally, a girl was chosen from the crowd, a real natural which participated with grace. The twins tried to court her and she had to play them as not to insult the Siamese twins

ולבסוף כדי להרשים את העלמה הם נאלצו לעשות כמה להטוטים עם סכינים (כל אחד עם יד אחת, הסכינים נראים חדים… ). היא אכן התרשמה, נישקה את התאומים וירדה לקול תשואות הקהל ועימה גם התאומים. רק פרנסואה נשאר, מנגן עד שנסדיר את הנשימה.
Eventually, the only way to impress their love, the twins had to pull out the knives an start juggling. She got impressed, gave them a kiss and
stepped down, with all the crowd cheering. The twins stepped down soon afterwards, leaving François to entertain us and let us catch our breath

המערכה הבאה במופע היתה של הצמחים הטורפים. האחים עלו ופרחו כצמחים טורפים כשפרנסואה השקה אותם. כשגמרו להתפתח החלו הצמחים להלך אימים על הקהל, נוהמים ומפחידים
The next act was of the carnivorous plants. The brothers returned, dressed as carnivorous plants and François had to water them into full growth. Grown, they walked, roaring and intimidating (they are, after all carnivorous plants) the crowd

וכמו כל זוג צמחים טורפים, הם המשיכו ללהטט עם אלות פרחוניות

And as usual as it is with carnivorous plants, they resorted to juggle flowered clubs

המופע הבא, אחרי שירדו לקול תשואות הקהל היה של המאלף העשוי ללא חת, לַאלוֹ לַאטִיגוֹ והארנב הטרנסגני (Transgenic Rabbit, כזה מין ארנב שהגנים שלו הם תרכובת של שני גזעים - אדם וארנב). לאלו הסביר שהארנב מאוד מסוכן (הארנב אכן היה מפחיד) ולכן הוא קשר אותו ונשא שוט להגן על עצמו והקהל. הוא הסביר שהארנב הוא מטוסון, אריזונה (או כמו שאמר בספרדית - טוּקְסוֹן, אריזוה) והוא תוצר של ניסוי אטומי שיצר ארנב קטלני במיוחד.

The next act was an act with fearless animal trainer, Lalo Látigo and the fearsome transgenic rabbit  - a wild and dangerous rabbit. created from a nuclear test in Tocson, Arizona. The rabbit has to be kept chained to the safety of the crowd.

שוב, כהרגלם יצאו השניים לחפש מישהי שתעזור ומצאו בחורה שקיבלה את המשימה לשמור על התינוק של הארנב - שמרטפית שקיבלה כיסא במרכז "הבמה"

The two set out, again, to look for a female volunteer. This time she needed to keep an eye on the transgenic baby that the rabbit had

הארנב מפגין אומץ והמאלף לַאלוֹ לַאטִיגוֹ מפגין יכולות עם השוט. לקח זמן וכמה נסיונות (קשים ומרים לארנב) והמשימה הושלמה (שוב למצהלות הקהל).

After making sure that its baby is safe with a beautiful babysitter, the  rabbit and the the trainer were ready to try Lalo Látigo’s whip capabilities. The rabbit was trembling and
Lalo almost hit him with the whip, but eventually he succeeded popping the balloon with the whip while scaring the hell out of the trembling rabbit

מיד לאחר שהארנב נרגע יצא המאלף לַאלוֹ לַאטִיגוֹ, לחפש מתנדבים (שלא קיבלו ברירה כל כך ונודבו מיד). המשימה היתה פשוטה. על הארנב הוטלה המשימה לקפוץ דרך חישוק מעל לקבוצת אנשים.

As the rabbit was calming down, Lalo went looking for volunteers, this time to aid the rabbit in his next mission - he was to jump through a hoop and over a group of people

הוא אכן עבר, דרך החישוק כמו שהם הבטיחו

And he actually did it

לבסוף ירדו השלישיה (הארנב, המאלף והשמרטפית השווה)

All good things come to an end and the Transgenic rabbit along with trainer Lalo Látigo and beautiful babysitter leave the stage

  הדרן, השתחוות (עם שתי בחורות שזה עתה נבחרו מהקהל… )
Encore, with two freshly selected girls from the audience (I think that by now you’ve understood the principle of getting more young girls to participate)

ופרנסואה חותם לנדב על התוכניה של הפסטיבל (גם אחד האחים חתם לו)

François is giving Nadav an autograph on the festival program

אמנם לא אני צילמתי אבל האחים עצמם העלו את הסרט, לפיכך אחרוג ממנהגי לכלול תוכן של אחרים והנה הסרט

I did not tape this film, it was uploaded to the web via the brothers themselves, so I’ll change my usual conduct and include it here

ניסיתי.
באמת שניסיתי להראות ולהעביר את הצחוק והוואוו, אבל אין לכן ברירה - צאו לדרך, חפשו ארנב אחד גבוה ומאלף קרח - שבו ותהנו כל רגע.

זהו, תם עוד יום. מחר נצא לעקוב אחר אחת מקבוצות האינדיאנים הכי מסתוריות - הויצ’ול.

זו הופעת הרחוב הראשונה שראינו היום במסגרת פסטיבל תיאטרון הרחוב של זקטקס. מופע שנראה מעניין על הניר, אבל איך לומר זאת, לא התחברנו אליו.

נעשה את זה רשמי: שם המופע - קוליאס, קוליאס וניקולאס. יש כאן משחק מילים כי קוליאס זה גם זנבות בספרדית ואכן אחרי כמה דקות הבנו למה.

The first show we saw today, part of the Zacatecas street theater festival was Colás, colás and Nicolás. The latter two are names and the first one means tails
(later on we understood why)
It was a nice show, looked interesting in the festival brochure, but I can tell you that the show just didn’t clicked for us
A Mexican band performed, some playing various instruments and told the story of Nicolás who is in love with Colás but can’t find it in heart to tell her and everybody is helping him and her, or something along these lines

להקת מקסיקאית שהעלתה מחזה מאוד צבעוני עם תזמורת שכל פעם חבריה עולים ומבצעים תפקיד. הם שילבו פנטומימה ודיבור ושירה ואפקטים פשוטים (תראו למטה) וזה היה חינני. הרעיון עד כמה שהבנתי אותו הוא סיפור על ניקולאס, שמאוהב בקוליאס אבל לא מצליח לומר לה את זה.

זהו ניקולאס

That’s Nicolás

ואלו הן קוליאס (מימין, עם כל המטפחות) וחברה (זאת עם הצמות והמסכה)

That’s Colás (on the right) and a friend

כל הלהקה המופיעה באותה כיכרונת שם עצרנו עם האילים המתופפים

That’s the whole group performing in the same small plaza where we stopped with the drumming rams

אני הקשבתי לסיפור המחזה (שלא היה כזה מסובך) אך למרות לחישות הבמה שלי, הילדים ונורית לא הבינו מה קורה ודי מהר איבדנו כולנו ענין, עד שהחיות החלו להכנס לסיפור. בנקודה מסוימת, ניקולאס מיואש ואז התרנגול פונה אליו. השחקנים פשוט משכו מטפחות שהיו עליהם ויצרו חיות שהשתתפו בסיפור. הנה התרנגול, על רגליו הצהובות

We gradually lost interest in the show and then the performance took an interesting turns. Animals were added into the plot, farm animals. The performers took bandanna and created animals the were woven into the plot. Here’s the rooster that aided Nicolás

והחתול שמיעץ לניקולאס

This is a cat that talks to Nicolás, but soon afterwards we retreated silently due to lack of interest (sorry guys) and ran to catch a good place for the next show. I can tell you now that this was a good decision

באמצע המופע, ביצענו נסיגה שקטה לאחור ובלי להסתכל לאחור, הלכנו הלאה, להתמקם למופע הבא. אקדים מכה לתרופה ואומר שהבא היה שווה את ההמתנה.