תראו

זה שעומד שם בפנים בתוך חנות התבלינים שלו בפוזה של מלך הוא אכן מלך. הוא מלך אֲקַמְבָּרוֹ ומולך עם לב גדול וחיוך רחב.

זה מרטין. מרטין אריאגה סילבה ולימינו בתו פאני ולימינה אחותה הגדולה סינתיה (עם חברה). פגשנו אותם ברכבת חזרה מקניון הנחושת. יותר נכון נורית פגשה אותם בעוד שאני הייתי כשעה וחצי בקרון המסעדה מנסה להאכיל את הגוזלים. נורית שוחחה עם הבעל שמדבר אנגלית מושלמת ודרכו עם שאר המשפחה (אחר כך כשיחקנו קלפים עם פאני, הילדה הקטנה, גילינו שהיא דוברת אנגלית ברמה בסיסית כמו שאר הילדים). מרטין הזמין אותנו לביתו והדגיש שזה על אמת.

דיברנו על זה מדי פעם. אני באמת רציתי. מבחינתי זו חוויה, להתארח אצל משפחה מקסיקאית ולחיות איתם רק קצת, כדי לחוש ולראות את הכל בעיניים אחרות. אם זה מוצלח אז זה פותח את הראש (פעם היה עיתון של השכונות, בתל אביב, שנקרא “הפטיש” וסיסמתו היתה “העיתון שיפתח לך את הראש”). התלבטנו, אם זה בדרך או לא ואם הוא באמת התכוון או שזה כמו “תקפצו פעם” שהוא לא ממש מתחייב.

בסוף הרמנו טלפון, לפני כמה ימים ודיברנו איתו. הוא שב והפציר בנו שנבוא ואנחנו אמרנו “למה לא?” קבענו שנגיע אחרי שנבקר במורליה (לשם הוא שלח אותנו) ובאיחור של יום (הודענו מראש!) הגענו לאֲקַמְבָּרוֹ.

הוא אמר לנו שזו עיר קטנה ואני לפחות חשבתי איזה כפר קטן עם שתי פרות ועז. כשחלפנו על פני הגבעה וראינו את העיר פרושה בעמק, אני הבנתי שטעיתי לקול גיחוכה של נורית. יש באֲקַמְבָּרוֹ מעל 104,000 תושבים (ביהוד יש 25,000 בהרצליה 84,000 וברחובות 104,000) ועושה רושם בימים שהיינו שם שמרטין מכיר חצי מהם. הוא אמר לנו שיש לו חנות תבלינים שקל לזהות כי זה מבנה עם שלוש קומות והוא יחכה לנו על הכביש. תוך שניה מצאנו אותו.

הוא, בנו והעובד שלו פשטו תוך שניות על המפלץ ועזרו לי לפרוק הכל לאחד החדרים בבית. קיבלנו חדר עם מיטות לילדים (אנחנו בחרנו את המזרון על הרצפה). מיד הוא הודיע לשכנים שישימו עין על המכונית למרות שאֲקַמְבָּרוֹ היא מקום בטוח.

הוצגנו שוב בפני המשפחה מרטין ואשתו לטיסיה, בנם בן ה17 מרטין, ביתם בת ה13 סינתיה ובת נוספת, בת 11, פאני. בימים הקרובים שרצו בבית ילדים וצעירים נוספים, כולם חברים ובני משפחה.

והריח.

הריח הוא משהו מאוד חשוב בסיפור.

חבל שאין עדיין YouTube של ריחות. למשפחה יש חנות תבלינים שמאחוריה מכונות קליה וטחינה. ומאחורי החנות נמצא הבית. זו לא סתם חנות תבלינים כמו באיזה קניון בכפר סבא. תחשבו חנות תבלינים בלוינסקי (פרג למשל) ואז תוסיפו את ריח המוֹלֶה. מולה טוב עשוי מכמה סוגי פלפלי צ’ילי, שקדים, בוטנים, שומשום, אורגנו, קינמון, ציפורן, סוכר חום (קנה סוכר), עוד תבלינים וקקאו מקסיקאי מר כמוות. הריח חודר לגוף דרך כל הנקבוביות והראש מסתובב בנסותו לעשות סדר - זה חריף וזה מתוק וזה מר ו…  …זה ריח גן עדן. מרטין מתגאה בסוגים הרבים של פלפלים חריפים שיש לו בחנות והוא קורא לעצמו טוחן. אנשים באים עם מרכיבים והוא טוחן להם מולה. יש לי באוטו עכשיו איזה  500 גרם של מולה משובח.

אני יכולתי לעמוד ולנשום את ריח הקלייה, הטחינה והתבלינים עוד שעות, אך תוך שניות נגררנו החוצה כי צריך לאכול. הילדים הפרטיים שלנו קיבלו את זכות הבחירה והם בחרו במאכל המסורתי של פיצה.

בערב, כשאנחנו יושבים בבית קפה קטן באיזה כיכר, בעוד שהילדים כולם מתרוצצים יחדיו באולם מכונות משחק, התחלנו להכיר יותר טוב. לטיסיה ומרטין נולדו באקמברו. הם חיו גם בארה”ב (הוא הרבה שנים) אבל חזרו למקסיקו כדי לחיות נוח יותר. לה יש 3 אחיות ו4 אחים וכולם גרים באקמברו. הכל מרוכז מסביב לבית שלהם. הילדים הולכים לבית ספר (פרטי) שני בלוקים צפונה. לטיסיה מלמדת מתמטיקה לכיתות ד-ו בבית ספר שנמצא שני בלוקים מזרחה. בית הקפה מרוחק כ4 בלוקים. כל חייהם סובבים הבית שם הם חיים כבר 17 שנה. למשפחתה יש עוד כמה חנויות תבלינים במרחקים קצרים. הם חיים לפי המוטו של “La Vida Buena” - החיים הטובים או החיים הנוחים לפי מה שאנו ראינו. הם עובדים בנינוחות בחנות. לעיתים הוא סוגר ויוצא לרכב על אופנוע השטח שלו (הוא מתחרה במרוצי קרוס קאונטרי) או על אופני ההרים שלו. מדי פעם כשהוא מרגיש את הצורך הוא יוצא לנדוד לבד (רק בינואר האחרון לקח את האופנוע ועם כמה חברים רכבו לפנמה) או עם המשפחה (כמו שפגשנו אותם ברכבת).  יש להם עוזרת שבאה כל יום בבוקר מבשלת, מסדרת בעוד שהם עסוקים בפעילותיהם. ב 14:00 יסגור מרטין את שערי החנות ויכנס פנימה לארוחת צהריים ולמנוחת צהריים ואז יפתח שוב בשעה 17:00

לטיסיה היא היחידה שלא דוברת אנגלית במשפחה (גם אחיותיה, אחיה, ילדיהם וכל השאר שפגשנו). אבל עם הספרדית המצחיקה שלי ותרגום של מרטין הסתדרנו ושוחחנו. נדב הגיע מיוזע עם כמות ענק של כרטיסי קרטון שהרוויח במכונות המשחק (קליעת כדורים, לחבוט בעכברים ועוד) בעזרתה של פאני ובן דודה צ’ארו. הוא רצה להחליף אותם במתנה עלובה באולם המכונות אך למרות שהיו לו כ100 חסרו לו עוד כ 500.

המשכנו לדבר עד חצות, אנחנו לומדים להכיר אותם ואת חייהם והם לומדים עלינו ועל ישראל (אחותה, שהצטרפה אלינו ניסתה להבין אם אנחנו קתולים או לא והיה לה קשה לקבל שאנו לא נוצרים בכלל) ועל חיינו. אנו יושבים על קפה קר ומדי פעם ילד זה או אחר מרפרף לרגע ונעלם.

ועכשיו, לחלק האינטלקטואלי!

בבוקר מרטין הודיע שהוא עוזב את החנות בידי בנו והעובד שלו ולוקח אותנו לסיור בעיר כי אחר כך יש ברביקיו גדול (!).

העיר אֲקַמְבָּרוֹ (Acámbaro) היא עיר שהוקמה ב1526 ע”י הספרדים. לכאורה, עיר ללא הדר או מופת, ללא שום משהו להתפאר בו אבל עם המדריך שלנו בכל זאת ראינו כמה דברים יפים. כל מקום שעברנו, עצרו אנשים ואמרו למרטין שלום. הוא כל פעם נכנס לחנות, בירך את האנשים ששם, החליף כמה מילים, הציג אותנו והראה לנו משהו. אמרתי לכם - מלך. עצרנו במאפיה לראות את הלחם של אקמברו שידוע בכל מקסיקו (הוא מאוד דומה לחלה מתוקה יהודית ויש הטוענים שלא סתם כי הספרדים לימדו את המקומיים לאפות לחם והוא גם ממש טעים). המוזיאון היה סגור לצערו (אבל אחר כך הם צלצלו למנהל המוזיאון לנזוף בו והוא התנצל ואמר שנגיע מיד והוא יגיע, יפתח אותו ויעשה לנו סיור פרטי אבל מרטין הודיע לו שזה לא מתאים לו לתוכניות הברביקיו שלו - מלך). הנה, כאן אנחנו בכיכר

Standing with Martin in one of the Plazas in Acámbaro

או אל מול מזרקת השוורים, Fuente Taurina שהוקמה לכבוד מלחמת השוורים הראשונה שנערכה בעולם החדש, באקמברו

This is Fuente Taurina, a fountain which commerates the fact that the first bull fight in the new world was held in Acámbaro

עברנו במדרחוב להציץ בחלון הכי יפה באקמברו

This is “the most beautiful window” in Acámbaro

הלכנו אל כנסיית בית החולים (Templo del Hospital)  ושם אני עמדתי מוכה השתאות למראה ארבעת הציורים הללו שמתארים איך הפרנציסקנים שהגיעו עם הכובשים הספרדים, ראו את תרומתם לחברה האינדיאנית.

בציור הראשון הם נוחתים בעולם החדש, כשמאחוריהם האל ומריה ולפניהם עף מלאך ובידו חרב לוהטת. שימו לב, הנזירים לפני הצבא שמצוין כאן כחייל חמוש.

We went into the Templo del Hospital church. We saw a set of paintings that depict the franciscans idea how the conquest took place and the process that the Indigenous  people  went through to become good catholics. I found it a bit distrubing. On the first painting the Franciscan friars land on the new world escorted by an flaming sword wielding angel (oh and there are some conquistadors as well

ואח”כ הנזירים הטובים מצילים את האינדיאני המסכן מפני הפראים הרעים! כמו בעקידת יצחק הנזיר עוצר את הרשע בטרם יקיז דם ואילו המלאכים מטילים את הפסילים לרצפה

Later, the good friars save the poor man from the savages and cast the idols to the floor 

הנזירים טובי הלב, מטבילים את הפראים המסירים את כתר מלכותם וטובלים בענווה לפני ישו המושיע.

The savages remove their feathered head gear and are being baptised

הפראים כל כך שמחים עד שהם בונים כנסיות.

and their are so happy so they build churchs for the nice franciscans.

The problem is that throughout our travel here, we learned that things weren’t that nice , to be polite

נכון שזה נחמד?! והאינדאנים שהיו צריכים להכנס כל בוקר ולראות את דגולתם ורחמנותם של האחים הפרנסיסקנים בוודאי נורא הזדהו עם האחים הטובים והזדעזעו מאבותיהם הרעים-רעים!

אבל חוש אסתטי טוב היה להם, באגן הטבילה הזה, המגולף באבן

A beautifuly carved stone baptism sink

ומכאן הלאה, אל הרחובות, העמוסים רוכלים המוכרים את מרכולתם, מיני פירות ודברי תרגימא.

Street vendors selling fruits

ואל חנות הקאובויים של צ’לי, אחותה של לטיסיה (אשתו של מרטין וזו חנות הקאובויים של גיסתו). מה קונים בחנות (לא, לא קאובויים) אלא כל מה שהוא צריך כמו כובע, אוכף, המון סוגי חבלים, רתמות לסוס וכו’. לא עמדתי בפתוי והחלתי למדוד כובעים (בתמונה עם כובע מסורתי של מדינת מיצ’ואקן שמורליה היא בירתה) עד שמצאתי את הכובע שחיכה לי כל התקופה הזו. בוודאי שקניתי אותו! הוא חיכה לי!!!

(זה לא הכובע החדש שלי, אלא נסיון)

Marting showed us (we asked him) a cowboy shop which belongs to his sister in law where I had to try on some hats including this traditional Michoacan hat. Finally I got myself a new hat (see below

הלאה, ברחובות המלאים באנשים ודוכנים, אל האקוודוקט שהקימו הספרדים עם הקמתה של העיר, בסגנון מודחר (סגנון מורי/ערבי) ושעדיין עומד על תילו - אחד היחידים אם לא האחרון שעדיין עומד, שנבנה בידי הספרדים (בצד אני עם הכובע החדש שלי)

This is moorish style aqueduct which the spanish built when they built the city. On the corner you can see the new hat

ואחר כך חזרנו לקחת את המכונית של משפחת סילבה ונסענו לאתרים הרחוקים יותר. הראשון שבהם הוא על גשר האבן שמעל לנהר לרמה (Lerma) הזורם ממקסיקו סיטי עד לאגם בצ’אפלה (והוא אינו מהנקיים בעולם) סיפרתי למרטין שגם לנו יש נהר אדיר וגדול הזורם מראש העין, דרך פתח תקווה ועד לתל אביב וגם הוא לא ממש נקי והדגמתי ע”י סיפור המכביה. הוא קטע אותי ושאל אם זה הסיפור של הספורטאים האוסטרלים - כנראה שהפשלה שלנו עשתה כותרות גם במקסיקו…

אבל זה גשר אבן מאוד מוצק שבנו הספרדים עוד במאה ה16

A stone bridge, built by the spanish over the Lerma river

וזה הרחוב הכי ארוך באקמברו. הוא מתחיל בצד אחד של העיר ומסתיים בגרם מדרגות מאוד תלול שמטפס על הר Cerro del Toro הר השור (לא יודע למה קוראים לו כך, אבל ההר השני ליד העיר נקרא Cerro del Chivo הר התיש ושם מצאו תיש מאבן אז זה מניח את הדעת). מרטין רצה שנראה את העיר מלמעלה. אוהד ונורית עימו עצרו באמצע. לי היתה בעיה: נדב נתן ריצה במעלה המדרגות ונאלצנו שנינו, מרטין ואנוכי לדלוק אחריו עד שהגענו עד אליו ועצרנו, התישבנו לתפוס את הנשימה מחדש והסתכלנו מסביב למצוא את כל מה שראינו בבוקר

The longest street in Acambaro, starting from the top of cerro del torro - the bull mountain - on a flight of stairs which we climbed (Martin and myself had to chase Nadav which raced up the stairs

כשחזרנו מצאנו את הבית מלא פעילות. לטיסיה והעוזרת (ורה?) עומדות במטבח ומכינות כל מיני דברים. הן קלו כל מיני פלפלונים אכזריים למראה וורה טחנה אותם למשחה בקערת אבן גדולה והוסיפה עגבניות שקלתה קודם לכן הם לא הבינו למה אני שואל כל כך הרבה שאלות ומסתכל איך בדיוק היא מכינה, מקפלת, חותכת ומה כל מרכיב. ניסיתי להסביר שאני הבשלן בבית אבל הן עדיין ציחקקו כשהרמתי פלפלון אחר פלפלון וניסיתי להבין מה הם (לא שיש לי איזה שהוא סיכוי למצוא משהו מהעושר העצום של החומרים שהמטבח המקסיקאי משתמש בהם).

יש למשפחה גן אירועים קטן בפאתי העיר (בתוכו גם החניתי את המפלץ ליד המפלץ הפרטי של המשפחה) ושם בימי חמישי, מדי פעם המשפחה מתכנסת לברביקיו עם כל מי שרוצה לבוא מהמשפחה המורחבת והחברים. הפעם זה נערך לכבודינו אבל אנו היינו רק התירוץ. המכונית הועמסה בכמויות בשר מפחידות, סלטים, רטבים, סירים עמוסים (והעוזרת עמדה כל הבוקר, בישלה את הכמויות האלו, ניקתה, כיבסה - גם את בגדינו המסואבים - והאכילה את הילדים כל הזמן) ושתי המשפחות והלאה אל הברביקיו.

ראשית הילדים טופלו ע”י ניפוח “קופצים” (במילעיל בבקשה) או מתקן מתנפח ליד מתקני השעשועים האחרים (המקום מושכר הרבה לימי הולדת לילדים אז הוא ערוך)

The family owns a small walled garden where a barbeque was held. They were equipped for kids so our own kids were very busy

מרטין גלגל החוצה מנגל מתקן ברביקיו בגודל ארון קבורה והתחלנו לתפעל אותו כשכל הזמן אנשים זורמים פנימה והחוצה מהמקום, ניגשים מציגים את עצמם בלחיצת יד, מנסים לבטא את שמותינו ויושבים. בקבוק היין שסחבנו עוד מקליפורניה, מחפשים את ההזדמנות לפתוח אותו נפתח והיה אכן הפלא כשזכרנו. עוד קצת והעסק מוכן. זו המנה שלי.

This is just a bite of what we had. The food was great with steaks, rice, beans and some wonderful (and a bit hot) sauces

יש בה סטייק דקיק וטעים, אורז רך עם כל מיני הפתעות קטנות, שועית, פיקו דה גלו שזה סלט עגבניות, בצל ופלפל חריף ואחד משני הרטבים, הירוק שנורית חשבה שהוא גווקמולה (מחית אבוקדו) אבל נאלצה לתקוע טורטיה כדי לכבות את השריפה שפרצה בפה כשגילתה שיש כאן קצל אבוקדו אבל המון דברים חריפים אחרים. אני עמדתי בגבורה בכל החריפות הזו אבל נורית קצת התקשתה (גם הצלעות שירדו היו מעט חריפות ונקניקיות הצ’וריסו האדומות והעגלגלות לא טמנו ידם)

כך ישבנו מ3 בצהריים ועד ל 8,9 בערב, מדברים, אוכלים (הם ליגלגו עלינו שאנחנו לא אוכלים כלום - כולם תוקעים עוד ועוד ועוד). שמענו המון סיפורים על המשפחה (גילינו שמרטין היה פרחח לא קטן) סיפרנו המון על החיים בישראל שמאוד עניינו אותם. לעיתים היו 30 ויותר אנשים מסביב ולעיתים פחות - זה היה מאוד נזיל.

הנה תמונה משפחתית אחת כשנזכרתי שוב במצלמה. אין בה את כל המשפחה אבל בכל זאת

מימין לשמאל ומלמעלה למטה - אני, מרטין, סינתיה (ביתו), החבר (הרננדו?), אח של לטיסיה עם שפם.

נורית, לטיסיה (אישתו של מרטין), צ’לי (אחותה של לטיסיה וחברתו של זה שמעליה), בן של איש עם שפם והמורה הזקן שליווה את המשפחה בטיול ברכבת (לכן הוזמן אף הוא לארוחה)

נדב, אוהד, פאני, צ’ארו (הבן של צ’לי ואוחז בבלאקי הכלב), בת של איש עם שפם

זה נמשך ונמשך עד שהבחנו שבצד כמה מהחבורה שלפו קוביות והחלו לשחק משחק שנראה דומה ליאהצי (שאותו אני מכיר)

After a while, a dice game started, which looked similar to Poker and similar to Yahtzee so I had to see and understand the rules

אחרי שעמדתי והתחלתי להבין את החוקים (זה דומה לפוקר וקצת ליאהצי) של המשחק שנקרא Cubilete שמתי גם אני 5 פסו (2 שקל) והצטרפתי. וכשנדב בא לומר לי שמציקים לו (היו לו בעיות תקשורת עם הילדים האחרים ששיחקו קצת יותר קשוח אבל אוהד הסתדר בלי בעיות) הושבתי אותו שיעזור לי

Once I got it, I entered the game and Nadav soon came to sit with me and to look

תוך כמה דקות הוא למד והתחיל לשחק לבד. השחקנים התדלדלו מהר כשנדב (תיכף בן 9) ופאני (בת 11) התחילו לזרוק רביעיות וחמישיות ללא בעיה (אני חושב שאי ידיעת חוקי הסטטיסיטיקה תרמה לכך כי הם לקחו הימורים מטורפים). במהרה, רוב המטבעות הגיעו לשניהם.

Soon after, he was playing and having no clue of statistics and the rules it poses on dice, he begun to win (althogh he lost at the end)

אבל, הנסיון עשה את שלו ונדב הפסיד את כל האוצר שצבר (את כל 16 הש”ח שהושקעו). הוא היה קצת עצוב וסירב להודות שממש נהנה במשך השעה וחצי ששיחק בהתלהבות. אבל אני נהנתי לראות אותו נשאב לתוך המשחק כשווה בין שווים.

למחרת בבוקר החלטנו שהגיע הזמן להמשיך כי אקמברו, עם כל הענין שבה קצת רחוקה מהמקומות שאותם רצינו לבקר. גם אם נורית רצתה לצאת מוקדם, למשפחה יש תפיסת זמן אחרת. אני ניצלתי את ההזדמנות והלכתי להסתפר עם מרטין שלקח אותי למספרה שבה היו שני ספרים זקנים שנראה שהגיעו יחד עם הכובשים הספרדים ונשארו בעיר מאז.

כשהייתי טיפה יותר צעיר, לקח אותי אבי להסתפר אצל סמי, הספר הישן שלו (מא התחלפו היוצרות ועכשיו אבא שלי מסתפר אצל זלמן, הספר הישן שלי… ). סמי היה מהדור הישן של הספרים, עם כל ההידור של ספר של פעם, עם הריח שמתיזים עליך, קצף הגילוח והכל. אלו היו עוד יותר ישנים - ערבבו קצף בכוס מיוחדת עם מגל”ר (מברשת גילוח לניקוי רובים), הזליפו עלי מי קולון מצחיקים כאלו ועוד. מי שלא ראה אוצי מנסה להסביר מה אני רוצה בספרדית שלי שלא מכילה מונחי שיער, לא ראה משהו מצחיק מימיו. למזלי מרטין שישב וקרא עיתון בצד נחלץ לעזרתי אבל ברגע שאני מוריד את המשקפיים אני עיוור עמו עטלף בחוף הים וכל הנסיונות של הספר לשאול אותי שאלות לא הצליחו עד שהוא מרח אותי היטב בחֶל. כן, חֶל. או ג’ל בעברית שלא ממש התאים לי. מסופר ומסודר חזרתי לבית שם קיבלנו שק קטן של מולה (ראו בהתחלה), שקיק של אורגנו כדי שאוהד יוכל לפזר על פיצות והיינו מועמסים עוד ועוד אם לא היינו מבקשים הפסקת אש. רק שקית נוספת קיבלנו של בוטנים בצ’ילי שאני מכרסם מדי פעם ופולט להבות אש (ביחוד כשאני מרוכז בנהיגה ומדי פעם משליך לפה פלפל צ’ילי שלם שמרטין שם לנו בשקית - זה מאוד מפתיע)

וכך, חצי יום אחרי שהחלטנו שאנו ממשיכים, יצאנו את אקמברו לאחר פרידה ארוכה. מרטין ביקש למסור שאם מישהו מחברי, משפחתי או מכרי רוצה לבוא ולבקר באקמברו, משפחת סילבה תשמח מאוד לארחו. אני מודיע לכם שאירוח כזה לא ראיתם.